בפרק זה אפרט אפיונים של ‘כתות’ (או “קבוצות דתיות חדשות”).
בספרות המקצועית נעשו ניסיונות רבים לאפיין ‘כתות’, על פי מימדים שונים.
דו”ח הועדה בחן ידע מגוון בתחום, והציג הגדרות, סיווגים ומימדים שונים של תופעת הכתות. הועדה בחרה להציג רשימות מאפיינים שונות מבלי שנתנה עדיפות לאחת מהן על פני רעותה, ונראה שהתכוונה להציע שבחינתן של תנועות תיעשה לאור הרשימות השונות, אשר כל אחת מהן משקפת היבט חשוב של התנועה.
בחוות דעת זו ניסיתי לנתח את תופעת הכתות מהיבטיה השונים בצורה שונה – ולדעתי סדורה ושיטתית יותר – מזו של דו”ח משרד הרווחה. מבחינת התוכן אין חילוקי דעות רחבים ביני לבין הניתוחים בדו”ח. היה חשוב לי לבחון את כל העצים כדי שלא לחטוא בתבחינים כלליים מדי, ומצד שני לשמור על ראיית היער כולו מבלי שהתבחינים יתפרשו יתפזרו אקראית. לכן הצגתי את המימדים של תנועות בצורה סדורה, כדרך שמנתחים ארגונים אחרים: החל מן האידיאולוגיה, עבור דרך המבנה והתפקוד, עבור דרך אמצעי השליטה שמופעלים בהן, עבור בהשלכותיהם על החיים בתנועה, וכלה בסיכונים ובפגיעות אפשריות. אם ימצאו האפיונים בחוות דעת זו בתנועה כלשהי, הם ימצאו, בצורה אחרת, גם באלו של משרד הרווחה, ולהיפך.
באשר למושגים במסמך זה: כאמור, דו”ח משרד הרווחה נמנע מלקבוע רשימה נבחרת של אפיונים. כמו כן נמנע מלהגדיר מהי “כת”, שהוא הנושא של כל הפרק העיוני. מצד שני, אימץ הדו”ח הגדרה נחרצת של “כתות פוגעניות” (עמוד 19). המונח הוא בעייתי משני טעמים: א. הוא משתמש בביטויים העמומים, הקשים להגדרה והשנויים במחלוקת: “שליטה בתהליכי החשיבה ובדפוסי ההתנהגות”, ו”יצירת זהות נבדלת מהחברה” . ב. הביטוי “כתות פוגעניות” מופיע רק בהגדרה זו, ואינו מופיע במקומות אחרים בפרק העיוני. כמו כן הדו”ח נמנע מלהבהיר האם המונחים הללו הם זהים, ואם לא – מה מייחד “כת “סתם” לעומת “כת פוגענית”. לא מן הנמנע שלדעת בעלי הדו”ח, תנועה שעונה על האיפיונים של ‘כת’ כפי שהם מתוארים בדו”ח, תענה ממילא גם על ההגדרה הנבחרת “כת פוגענית”.
בגלל העמימות הזו בחרתי שלא להשתמש בהגדרת הדו”ח , ולא לבחון כלל במסמך זה את שאלת הפוגענות – קל וחומר כשנושא ה’פוגענות’ לא עלה כלל בכתב התביעה. .
במסמך זה בחרתי להשתמש במושג “כת” באשר לקבוצות שיש בהן הצטברות של מסה קריטית של סממנים כיתתיים, ולהשתמש במושגים הנייטרליים “תנועה” או “קבוצה” לתיאור תנועות שלא נבחנו ונמצאו עונות על האיפיונים.
מהם המימדים הנדרשים לתיאור של ארגון?
כל ארגון, בין אם רוחני ובין אם אחר כגון מסחרי או צבאי, ניתן לתיאור בכמה ממדים:
א. מימד האמונות והדעות: כיצד רואה הקבוצה את המנהיג, את התורה ואת עצמה. מושגים מתחום תורת הארגונים, כגון ‘חזון’, ‘יעוד’, ‘שליחות’, ‘מטרות’ וכו’ מתארים את התחום הזה, ואת התכנים בהם עוסקת הקבוצה
ב. המימד הארגוני: כוח, מבנה, סמכויות, תפקוד, משאבים וכו’.
ג. התהליכים בארגון: קבלת החלטות, גיוס, חינוך והכשרה, בניית כוח הקבוצה, תקשורת עם העולם הסובב וכו’.
בדרך כלל קיים פער בין מימד האמונות והדעות לבין המימדים הארגוניים. קשה להכיר לעומק ארגון על ידי עיון בפרק ה’חזון’ ובביוגרפיה הרשמית של מנהיגיו. לימוד עומק דורש להבין כיצד הארגון פועל. הצהרות על חזון נשגב ומטרות נעלות אינן מבטיחות בהכרח התנהגות נעלה של קבוצה או מנהיג.
להלן האמונות והדעות האופייניות ל”תנועות דתיות חדשות” שונות (וגם ל’כתות’) אודות המנהיג, התורה והקבוצה. אמונות ודעות אלו מבטאות ראייה דיכוטומית נטולת גווני ביניים (“בני אור” לעומת “בני חושך”). לעתים קרובות ההיסטוריה מנוסחת במונחים דיכוטומיים ואפוקליפטיים: “קץ העולם עתיד להגיע. הטובים ינצלו והרעים ישמדו”.
- המנהיג:
- כריזמטיות וסמכות: הקבוצה מרוכזת סביב אדם הנתפס ככריזמטי, בעל סמכות ובעל כושר מנהיגות יוצאי דופן. יחס הקבוצה אליו הוא של הערצה נטולת ספקות ונכונות לציות מוחלט.
- מקור סמכותו של המנהיג/המורה: המנהיג נחשב כמי ששואב את כוחו הרעיוני, הטיפולי, המוסרי והאישי מכוח עליון – אלוהי או מאגי, על-טבעי, דתי, ‘מדעי’ או אזוטרי. טענה זו מעניקה את הבסיס האבסולוטי לאמירותיו ולתורתו.
- ייעוד נעלה: למנהיג ולקבוצה ייעוד נעלה וייחודי, משחרר וגואל (לפרט, לקהילה ואף לעולם כולו). המנהיג זכה, או נבחר, להכיר את הייעוד הודות לידע, תכונות וכוחות יוצאי דופן. פעולות המנהיג מכוונות כולן לקידום את הגאולה; אי עמידה בהנחיות המנהיג עלולה למנוע את הגאולה או אף להביא לאסון.
- יכולות עילאיות: העובדה שזכה, או נבחר, לייעודו, מעידה על יכולת עילאית, הן בתחום הרוחני, הן בתחום האנושי, ולעתים גם בתחום הכוחות העל-טבעיים. לעתים המנהיג מתואר כמי שעבר בעצמו תמורה קיצונית דמויית “הארה”, וזהו המקור לסמכותו.
- מידות מוסריות נעלות: המנהיג הוא מעל לכל מניע אישי, נטול “אגו”, מונע רק על ידי רצון אלטרואיסטי ורוחני, וכל מעשיו הם לשם שמיים ולטובת תלמידיו. לעתים הוא נתפס כמי שהגיע למקומו זה הודות לעבודה רוחנית מאומצת שהובילה לתמורה פנימית עמוקה. גם כשהוא נראה בעיני המתבונן כמי שמונע ממניעים זרים, זוהי רק מראית עין שמעלימה את המוטיבציה המיטיבה שעומדת ביסוד מעשיו.
- התורה/ דוקטרינה (השימוש במילה ‘תורה’ אינו מתייחס בהכרח ל’תורת ישראל’):
- “ידע מקודש“: התורה מגיעה ממקור מקודש ומגלמת ידע מקודש. בכך היא תורה מהפכנית, שבכוחה להעניק ראייה חדשה של העולם והאדם. היא נעלה על האמונות והדעות הרווחות, ויש בה הכוח לגאול את האדם אם יפעל על פיה.
- תורת גאולה : המנהיג, התורה והקבוצה הם הכלים לגאולת היחיד, החברה ואף העולם כולו.
- “תורת חיים”: השפעתה של התורה אינה מושגת על ידי רכישת ידע אינטלקטואלי המצוי בספרים, כי אם על ידי אימון מתמשך המביא לתמורה פנימית עמוקה של החשיבה, הרגשות וההתנהגות. המנהיג/ מורה הוא המנחה של העבודה הפנימית הזו.
- ידע נסתר: הידע הגואל הצפון בתורה איננו נגלה לכל אדם: הוא נסתר, יש בו סודות, והוא זמין רק הודות למנהיג/מורה שהבין אותו ופועל להפצתו. הצורך לשמור על הסודות מביא לעתים לשימוש בשתי תפיסות, ואף ‘שפות’, שונות: זו המופנה לעולם החיצוני ולאלו שאינם יודעי ח”ן, וזו המשותפת ליודעי ח”ן בלבד.
- אמת אבסולוטית: התורה היא על-זמנית, נצחית ובכוחה להסביר כל תופעה בעולם. לכן היא מוגנת מן הצורך לעדכן, לשנות ולחדש. כל תפיסה אחרת מוצגת כנחותה ואף הרסנית. לכן שפת התורה היא דיכוטומית ובמונחי “שחור ולבן”. מכאן גם גוון אפוקליפטי בתנועות מסויימות.
- עולה על כל ערך אחר: ערכה המשחרר של התורה נעלה על כל ערך אחר, במיוחד בכל הקשור לחיי יום יום של החברים, צרכיהם, רצונותיהם, משפחתם וכיוצא בזה. לכן, הערכים המכוונים את חיי מי שאינו שותף בתנועה, ואף את חיי המשתתפים טרם הצטרפותם, נתפסים כנחותים, ועל המשתתף להתנער מהם ולהמיר אותם בערכי תורת התנועה.
- התנועה/ארגון/ קבוצה
- קבוצה נבחרת: ייעודם הגדול של הקבוצה וחבריה הוא לקדם את הגאולה באמצעות האימון הרוחני, התמורה הפנימית והפצת התורה. המשתתפים נבחרו ליעוד זה על ידי המנהיג בהיותם בעלי תכונות מיוחדות, ולכן הם נדרשים לטוהר
- עבודת רוח מעמיקה ואינטנסיבית: החברות בקבוצה איננה מקנה זכויות כי אם תובעת התמסרות מוחלטת, עמידה בקשיי גוף ורוח והקרבה.
- מחויבות מוחלטת למנהיג, לתורה ולתנועה. גודל הייעוד מחייב התמסרות מוחלטת לפעולה זו, ומעמיד במקום משני כל פעולה אחרת. לאור אמיתותה המוחלטת של התורה, כל ספק הוא “פגם רוחני” שיש ‘להתגבר’ עליו. עומק המחויבות משקף את עומק ההתקדמות הרוחנית של החברים.
- בטלות שיקול הדעת האישי בפני האמת הגדולה. החברים יוכלו להתקדם בנתיב הרוחני רק אם יקבלו ששיקול דעתם טועה ומטעה, בהיותו נטוע בעולם שטרם הכיר באמת של התורה והמנהיג. רצון אישי, שיקול דעת עצמאי והטלת ספק הם ערכים כוזבים של העולם שאיננו מבין, אבל הם מכשולים על נתיב ההתפתחות הרוחנית האמיתית. לכן חשוב שהחברים יוותרו על הערכים של ה’אגו’, ויאמצו את אלו שהמנהיג והתורה מגלמים.
- התרחקות מהעולם החיצוני. העולם החיצוני הוא נחות, טועה ומטעה לעומת התורה, המנהיג והקבוצה שהם מקור כל הטוב. לכן שומה על החברים להתרחק ככל האפשר מן העולם החיצוני ולהשקיע את האנרגיה בתנועה.
- סולידריות מוחלטת עם הקבוצה. מכיוון שהעולם שמחוץ לתנועה הוא נחות ואף מזיק, שומה על חברי התנועה לצמצם את המעורבות אל המינימום הנדרש, ובה בעת להפנות את כל האנרגיה אל הקבוצה פנימה. הקבוצה הופכת להיות המשפחה האמיתית של החברים.
- המבנה, הארגון והתפקוד
במקרים רבים, מן האמונות והדעות הללו נגזרים, כמעט באופן טבעי, ממבנה, דרכי ארגון ותפקוד, ותהליכים אופייניים. כך, ארגון שרואה ערך חיובי בריבוי דעות אישיות ובהבעתן, ייטה לכיוון מבנה ותפקוד שאופיים דמוקרטי ושוויוני; ארגון שמאמין ביחיד הנבחר יבנה עצמו כארגון היררכי וסמכותי. המאפיינים של ‘כתות’ ייטו לכיוונים הבאים:
- סמכות מוחלטת – המנהיג הוא מעל לכל ועל פיו יישק דבר. הוא אינו נדרש לתת דין וחשבון על החלטותיו ומעשיו לאף גורם, פנימי או חיצוני. מאפייניו המיוחדים מצדיקים צייתנות מוחלטת לאורח החיים שהוא מכתיב. ההידברות בין תלמיד למורה איננה שוויונית כי אם חד צדדית, מלמעלה למטה. ספק בסמכותם של המורה והתורה הם בגדר “נפילה רוחנית”. הוא יכול לפעול בדרך בלתי עקבית או שרירותית והקבוצה תתאים את עצמה לשינויים.
- מבנה היררכי – היחסים בין המנהיג לקבוצה מתקיימים במסגרת של מבנה היררכי, שבו מערכת תגמולים של שכר ועונש התקפה לעולם הזה ולעולם הבא. קיומה של מערכת זו מחייב צייתנות אבסולוטית למנהיג ולתורתו.
- חוסר שקיפות: מעשיהם של המנהיג וההנהגה עומדים מעל לכל ספק, ולכן אין לשאול עליהם או לבדוק אותם. עצם הספק במנהיג מצביע על ‘נפילה רוחנית’.
- התרחקות מן העולם הסובב: האמת מצויה בתנועה בלבד ולכן יש להתרחק מן העולם המטעה ולהסתגר פנימה.
- פנייה מיסיונרית לעולם: יעודה של התנועה מחייב השקעת מאמצים בעולם, לא כשיג-ושיח שוויוני כי אם לשם הפצת התורה וגיוס משאבים, תומכים וחברים חדשים.
- פער בין המטרות המוצהרות לבין אינטרסים סמויים. מעבר למטרות השוחרות-טוב מתקיימים אינטרסים זרים סמויים ואף מוכחשים שאין מדברים עליהם: כוח, כסף, כבוד, שליטה במשאבים שונים וכיוצא בזה.
- סודיות והסתרה: נדרשת התחייבות לסודיות כדי להגן על הצדדים המקודשים שבתנועה, וכדי למנוע חילול שלהן בעולם שבחוץ. הסודיות עלולה להסתיר גם את האינטרסים הסמויים.
- “שתי שפות”: היחס השולל והמיסיונרי אל העולם מוליד שתי שפות: זו המכוונת אל ה’עולם’, וזו המכוונת אל החוג הפנימי. הפנייה אל העולם הסובב, וגם אל מצטרפים חדשים יחסית, מנוסחת במושגי השפה הרווחת: ‘דמוקרטיה’, ‘הגשמה עצמית’, ‘אהבה’, ‘חינוך פלורליסטי’ . ואילו בחוג הפנימי, של המתקדמים יותר, רווחת שפה שונה, עם עולם מושגים ליודעי ח”ן, שזר לא יבין.
- סולידריות בין חברי התנועה: מאמץ מיוחד מוקדש כדי לעודד אהבה, תמיכה הדדית וסיוע, ערבות הדדית וחיי קהילה אינטנסיביים. אלו מוגדרים כבעלי ערך רוחני מיוחד.
- תהליכי השפעה בתוך התנועה.
האמונות והדעות לעיל מצדיקות, מבחינת התנועה, הפעלה של תהליכים מרובים ומתמשכים כדי שהתנועה תתנהל בכיוון הנכון על פי דעתו של המנהיג ואנשיו, יודעי האמת. בעיניהם, תהליך ההתקדמות הרוחנית דורש השקעה רוחנית וגשמית עצומה ואינטנסיבית. הוא יכול להימשך שנים ארוכות, והוא מקיף את כל מרחב חייו של החבר. עבודה זו דורשת, מבחינת ההנהגה והקבוצה, מלאכה נרחבת של ארגון, ניהול ואף טכנולוגיה לצורך יצירת התנאים המתאימים לעבודת הרוח. התהליכים שיתוארו מוצגים אפוא בקבוצה כצעדים רוחניים שמקדמים את הלומדים, ולא כצעדים להשגת שליטה.
נושא השליטה, ועצם השימוש במונח “שליטה בתודעה”, הם מקור לפולמוס נרחב שבבסיסו מחלוקת אודות השאלה האם יכולים אנשים ‘מבחוץ’ לנטרל את חירות הרצון והפעולה של אדם [1]. תפיסה מאוזנת של נושא זה לא תדבק באמונה שהאדם פועל רק מתוך בחירתו הפנימית וללא כל השפעה מבחוץ, כשם שלא תאמץ את ההשקפה המנוגדת, לפיה יכול אדם להפוך למריונטה המופעלת כולה על ידי אחרים. תפיסה מאוזנת תאמר שתנאים מבחוץ, ובהם תנאים חומריים, סביבתיים, חברתיים, כלכליים, תרבותיים ופסיכולוגיים, יכולים להשפיע ברב או במעט על חירות הבחירה של אדם, אבל עומק ההשפעה נקבע, בין היתר, על ידי גורמים התלויים באדם עצמו: אישיותו, עצמאותו, ערכיו, עמידותו, מערכת תמיכה שלו וכיוצא בזה.
לכן, בחוות דעת זו, איני עוסק ב”שליטה תודעתית” אלא ב”הפעלת אמצעים להגברת השליטה” וכיוצא בזה.
- אמצעים להשפעה על הסביבה – מונים, בין היתר:
- הכתבת אופי היחסים עם העולם החיצוני. התנועה מכתיבה את מידת הריחוק לעולם הסובב, ואת אופי היחסים איתו.
- הגבלת אמצעי התקשורת של חברי הקבוצה עם העולם החיצוני, ביניהם ניתן למנות ספרים, עיתונים, מכתבים, ביקורים מחברים ובני משפחה ועוד. מרבית המידע מגיע לחברים ממקורות התנועה עצמה.
- הכתבת דרכי הפעולה בתוך הקבוצה.
- צמצום למינימום של פרטיות, באמצעות שליטה בהרגלי מגורים, אכילה, שינה, ביגוד, וכיוצא בזה.
- אמצעים להשפעה על תהליכים גופניים: על ידי:
- אימון מתמשך, שעות ערות מרובות והפחתת שעות שינה, שיש בכוחם לקדם מצב תודעה כמו-היפנוטי
- שינוי השעון הביולוגי על ידי שינוי שעות ערות ושינה
- דיאטות, צומות, תפריטים ‘בריאים’, לעתים עד לסיגוף
- שימוש בחמרים משני תודעה : סמים, אלכוהול, קטורת, תרופות.
- אמצעים להשפעה על התנהגות, באמצעות:
- הפעלה אינטנסיבית של החברים לקידום מטרות הארגון בחלק משמעותי מזמנם
- סדר יום אינטנסיבי ללא פנאי
- מניעת עיסוקים אישיים ופרטיים.
- הכתבת כללי התנהגות אישית קפדניים ומחייבים, הן ברמה האישית והן ברמה הקבוצתית, ואף ביחס לחיים שמחוץ לקבוצה.
- טקסים ופעולות מעין-פולחניות
- דרישה לשרת את המנהיג ואנשיו כחלק מן האימון הרוחני
- עידוד לתרומות של כסף ושל שווה כסף לתנועה ולמנהיג.
- שימוש בשכר ועונש גלויים וסמויים.
- אמצעים להשפעה על יחסים, על ידי:
- עידוד סולידריות ותלות הדדית
- עידוד להתנתקות מן העולם החיצוני, ובמיוחד מן הקשרים המשמעותיים בחיים הקודמים של החבר: הורים, חברים, בני/בנות זוג, ולעתים ילדים. הקבוצה הופכת להיות ‘המשפחה האמיתית’.
- גם העולם האישי הוא מעניינה של הקבוצה ופתוח להתערבותה.
- וידויים וחשיפה קבוצתית-– חשיפה עצמית בלתי מבוקרת בפני חברי הקבוצה היא פרקטיקה שגורה, ומיושמת לרוב במסגרת האסיפות הכלליות של הקבוצה. החשיפה העצמית מתמקדת פעמים רבות בוידוי על חטאים, פגמים וספקות של החבר המתוודה ביחס להשתייכותו לקבוצה. באמצעות החשיפה העצמית, מועבר מסר חינוכי-הרתעתי, הן לחבר המתוודה הן לחברים המאזינים.
- שליטה ביחסי חברות וזוגיות: חברות וזוגיות הן בהכוונתו של המנהיג הכל-יודע, שלעתים יזווג זיווגים, ולעתים יפריד זיווגים שקרו שלא בהכוונתו.
- קידום יחסים של הערצה, תלות וציות למנהיג.
- יצירת היררכיות של יחסים: נוצרות הפרדות בין החוג הפנימי שאנשיו מתקדמים רוחנית, ומעגלים חיצוניים יותר של הפחות מתקדמים. העברה ממעגל למעגל מהווה אמצעי חשוב לשכר ועונש.
- עירור מצבים אקסטטיים
- אמצעים להשפעה על רגשות: על ידי עידוד מצבים רגשיים עזים וקיצוניים, ועל ידי מעברים רגשיים מאיגרא רמה לבירא עמיקתא בצורה שרירותית:
- הצפות אהבה, “ירח דבש” של המצטרפים החדשים
- ביטויי הערכה והדגשת המיוחדות של חברים נבחרים
- קידום והדחה מפתיעים, לעתים קרובות באופן שרירותי וללא הסברים
- חרמות, נידויים או התרחקות מחבר בתוך הקבוצה, לעתים הרחקה מהקבוצה.
- עידוד רגשות אשם על: “התקדמות בלתי מספקת”, “נפילה רוחנית”, חטאים, ביקורת וספק.
- עידוד פחד מ-: התקדמות בלתי מספקת, איבוד הזכות והאפשרות לגאולה, עזיבת הקבוצה, אי-ציות, הסגרת סודות, כניעה לאגו, אבדן חסדו של המנהיג, עונש ממשי, חברתי או סמלי. הפחד המעשי הוא מפני סנקציות. הפחד הרוחני הוא מפני אבדן ההזדמנות הרוחנית.
- עידוד תחושה מתמדת של אי-ודאות : איך עלי לפעול, ואיך יגיבו המנהיג והחברים.
- יצירת תנאים חברתיים ותודעתיים להופעת מצבים אקסטטיים.
- אמצעים להשפעה על החשיבה.
- הגדרה- מחדש של מושגי מפתח, כגון
- המושג המקובל של ‘חירות’ מוגדר מחדש כ’שעבוד’;
- המושג המקובל של ‘עצמיות’ מוגדר מחדש כ’אגו’.
- המושג המקובל של ‘שיפוט עצמי’ ו’הבנה’ מוגדרים מחדש כ’בלבול ‘ ו’אי ידיעה’.
- ההתמזגות בקבוצה מוגדרת מחדש כ”‘עצמיות של אמת’ .
- הספק והביקורת מוגדרים מחדש כ’נפילה רוחנית’.
- הצגת התורה כראיית-המציאות הנכונה היחידה. החשיבה העצמית אינה נכס אלא נטל.
- פרקטיקות משנות- תודעה: מדיטציה, יוגה, מנטרות, תפילה מתמשכת.
- צמצום תחושת העצמי: “העצמי הוא הקבוצה”.
- ערעור האמונה בשיפוט העצמי
- דיבור בשפה מעין-היפנוטית אשר משפיע על ביקורת המציאות הרגילה. בהצטרפו לאמונה ולמוטיבציה גבוהה, ולנסיבות חיצוניות המשפיעות על התודעה, כגון בידוד, התשה גופנית, ישיבות ארוכות במדיטציה וכדומה, יש בכוחו להביא לשינויים בהלוך הנפש, כפי שקורה בדמגוגיה, בפרסום, בהיפנוזה[2]. המאפיינים של הדיבור הם:
- מתמשך, חד גוני, ‘מרדים’, עם חזרות מרובות על משפטי-מפתח ומילות מפתח, ללא מעברים חדים.
- שימוש בשפה סמלית, מטפורית, סיפורית וחידתית, ושימוש במשלים, תוך הצנעת הדיבור הפונה להיגיון או ללמידה.
- שפת רמזים עקיפה, טעונה, עמומה ורב משמעית, שמעוררת אי-ודאות וניסיון לתת בה פשר.
- ההיגיון המוביל בדברים הוא היגיון-לכאורה, המטשטש סתירות ואי-קוהרנטיות.
- השפעת הדיבור הכמו-היפנוטי: הופעת תופעות מעין-היפנוטיות קלאסיות. בתחום ההיפנוזה מוכרות מספר תופעות שנתפסות כחורגות מן הניסיון היום יומי. תופעות אלו יכולות להופיע בצורה ספונטנית או כתגובה לסוגסטיות ספציפיות. המפגש עם תופעות כאלו מעורר הפתעה, וצורך לתת להן פשר. מנחים שחותרים להציג את עצמם כבעלי כוח, כגון מהפנטי-במה, נוטים להציג תופעות אלו כראייה לכך שהתרחש אירוע שחורג מן החוויה האנושית הנורמלית, וכסימן לתמורה פנימית או לכוחם הגדול של הדובר ותורתו.
- עמעום החשיבה האינטלקטואלית
- הדמיון והחוויה החושית-רגשית תופסים את עיקר הקשב.
- שינוי בתחושות הזמן והמרחב (לא ידעתי איפה אני”)
- שינוי בתפיסת הגוף (“הגוף נעלם’, או הגוף גדל”)
- שינויים בתחושות גוף: “הרגשתי זרמים”, הרגשתי גלי אנרגיה”, גל כאב שחלף כשהמורה נגע בי”).
- שינוי בתחושת הזמן: התארכותה (“נמשך כנצח”), התקצרותה (“חלף כהרף עין”) או היעלמותה.
- שינוי תחושת הזהות (“הייתי אחד עם כל הסובב”)
- נכונות מוגברת להגיב לסוגסטיות ישירות או עקיפות, הן בזמן התהליך והן לאחריו. (“הרגשתי שאיני יכול שלא לפעול אחרת”; “עוד ימים רבים שמעתי את קולו של המורה שמנחה אותי לפעול כדבריו”)
- קשר רגשי מוגבר מאד למנחה (“רפורט היפנוטי”): (“הרגשתי שהמורה מבין אותי לעומק, ולמרות שדיבר אל קהל גדול דיבר אלי ורק אלי”).
- שינויים באנרגיה הגופנית (“איבדתי את כל הכוח, כבובת סמרטוטים”, או “נוצקו בי כוחות על-אנושיים”).
- רגשות חזקים כגון אהבה, אבדן תחושת ה’אני’, אקסטזה.
כאמור, תופעות נורמליות אלו מוצגות ונתפסות כראייה לכוחות על-אנושיים, ולכן הן מהוות כלי שכנוע חזק הן לחווה אותן, הן לקבוצה והן למורה עצמו.
המחקר החברתי מראה שככל שמופעלים אמצעים להשפעה בממדים מרובים יותר, בהיקף נרחב יותר ובעומק רב יותר, כן גדל הסיכוי שהפרט יפעל באופן שונה מזה שתואם לרצונותיו, לערכיו והתנהגותו הקודמת, לעתים מבלי להבחין כלל בשינוי שהתחולל בו[3].
- התהוות כוחו של המורה והפוטנציאל להשחתה.
המורה רוכש בהדרגה בתנועה מעמד על-אנושי נערץ והנחיותיו, בלתי מובנות ככל שיהיו, נחשבות למקודשות ומתקבלות כמיטיבות. הבלמים והאיזונים שיש בקבוצות פתוחות יותר נעלמים. אצל תלמידים מתקיים צורך מתמיד להודות למורה, לשבח אותו ולהרעיף עליו שירותים ומתנות. ההערצה העיוורת עלולה להביא גם אדם מוסרי להשתכנע בגדולת עצמו, לאבד את הביקורת העצמית הנחוצה למנהיג, ולהאמין שכל מה שהוא עושה הוא אלטרואיסטי ומוסרי. בתנאים אלו, הפיתוי לעודד ולקבל הערצה, שירותים ומתנות גדל, ובהעדר ביקורת עצמית מתהווה השחתה הדרגתית. המורה והקבוצה נכנסו לתהליך הדדי של היקסמות הדדית ושכנוע הדדי,שבמהלכו הלך והעמיק מיתוס המנהיג, הלכה והעמיקה נכונות התלמידים לקדש את המורה, ועימה הלכו ואבדו הבלמים. כאשר נוצרת הנהגה רחבה יותר, פוטנציאל ההשחתה גדל משום שחלק מחבריה עלו לגדולה בזכות כישורי הכוח והארגון שלהם ולא בזכות איכותם ה’רוחנית’. תופעות דומות אפשר למצוא במערכות סמכותניות אחרות.
- השפעות של החיים בקבוצה.
ככל שהתנועה טוטלית יותר, כן גדלה השפעתה על חייו של החבר[4]. השפעות אלו מביאות לעתים קרובות למתח בין חבר הקבוצה לבין הסובבים אותו מחוצה לה: משפחתו, חבריו, מעבידיו וכו’. אלו רואים אותו בהדרגה כמי שהשתנה, נעשה מוזר ובלתי מוכר וכו’. ככל שמעמיק הפער בין הדמות הקודמת של החבר לבין דמותו החדשה, כן גדל הסיכוי שסביבתו תראה אותו כמי שעבר מעין המרת-דת, הושפע לרעה, ו”איבד את עצמו”; וכן תגדל הביקורת על המורה והקבוצה ה’אשמים’ בשינוי, ולעתים תגיע לדמוניזציה. הביקורת תהפוך לניסיונות שכנוע, ואלו יעמיקו את הנתק. כשהניסיונות לא יעלו יפה, תופיע נטייה בחברה הסובבת לפנות למערכות המדינה והמשפט, במטרה להגביל את החברות בתנועה ואף את עצם קיום התנועה. תהליך זה מוגבר מאד כשהסביבה סבורה שהאדם מנוצל כלכלית, תעסוקתית או מינית, על ידי המורה והתנועה.
- “סימפטומים” לשינוי. התנהגויות שונות של חבר הקבוצה מהוות ראייה לסובבים אותו שחלו בו ‘שינויים לרעה’ (“סימפטומים”). ביניהם נמצא:
- החלפת סממני הזהות הקודמת בסממני זהות חדשה: שינוי שם, סיפור חיים מתוקן, אימוץ שפת הקבוצה כשפת הדיבור בעולם הסובב, שינויים בביגוד ובהופעה החיצונית, שינוי סדר היום והפעילות.
- התרחקות מן הסביבה הקודמת, לעתים עד כדי ניתוק טוטלי: ניתוק הדרגתי ממערכות חיים שגרתיות ומוכרות, כמו עבודה, משפחה, לימודים, חברים, ביטול תוכניות לחתונה, החלפת בני זוג, העלאת האשמות כוזבות בגין פגיעות והתעללות שאירעו בתוך המשפחה ודמוניזציה של התא המשפחתי המקורי;
- שינויים ברמת החיים ואיכות החיים: ניהול אורח חיים סגפני, הסתפקות במועט;
- שינויים בהתנהגות: דיבור שונה מאורח הדיבור הקודם בתכניו או בצורתו; שיתוף מצומצם אודות חייו לעתים עד כדי סירוב לדבר; דיבור שמסתיר עובדות, למשל בתחום הכספי, ואף אמירת שקרים;
- שינויים באורח החיים הפיזי: תזונה והרגלי האכילה, לבוש והופעה חיצונית (שינוי קיצוני בסגנון הלבוש, גידול שיער או גילוח הראש, היעדר טיפוח עצמי והיגיינה אישית), שינה (משטור שעות השינה והעירות ובעקבות זאת, הופעת סימני עייפות קשים, חוסר מנוחה, חוסר חיוניות);
- שינויים בדפוסי העבודה: תעסוקה שלא בהתאם לכישורים והארכת שעות העבודה מעבר למקובל (עד כדי מצב של עבודה במשך רוב שעות היממה);
- שינויים בהתנהלות הפיננסית: היקלעות לשעבודים ולחובות כלכליים גבוהים. גיוס כספים ורכוש מבני המשפחה, חברים ומכרים בתואנות שונות במטרה להעבירם למנהיג ולתנועה. לעתים העברת כספים נועדה לספק צרכים אישיים של המנהיג וחבריו.
- שינויים בתחום האמונה והדת: הערצה, סגידה והאדרה של דמות המנהיג והדוקטרינה של הכת, הבניית מושאי אמונה חדשים, פיתוח אמונה בכוחות מאגיים וכישופים והפחתת ערך החיים שמחוץ לקבוצה;
- שינויים בתחום גידול וחינוך הילדים: היעדר קשר רגשי בין אמהות ואבות לבין ילדיהם, היעדר קשר בין אחים ביולוגיים, דפוסי הענשה בלתי הולמים, הגשת בקשות לחינוך ביתי (home schooling), הימנעות מהשתתפות בפעילות חינוכית שאינה חובה, עידוד וכפיית קשרים עם ילדים בני הקבוצה בלבד, חיפוש מסגרות חינוך אלטרנטיביות/לא ממסדיות ומעברים תכופים בין מסגרות חינוך.
- שינויים נפשיים-רגשיים: מצבי התעלות ואף אקסטזה מצד אחד, או דיכאון, חרדה, תחושת בדידות, דחייה, עצב, תחושה של חוסר שייכות, נטיות אובדניות. לעתים ניכרים מעברים בולטים בין התעלות לדכאון.
- תופעות פסיכופתולוגיות ופסיכיאטריזציה של השינויים: תגובה שכיחה של הסביבה היא לראות את השינויים הללו, בצדק או שלא בצדק, כביטוי לפסיכופתולוגיה, ולהגדיר אותן במונחים פסיכיאטריים, כגון “מצב פסיכוטי”, מאניה-דפרסיה, דיכאון או תגובה פוסט טראומטית. אותן תופעות עצמן יוגדרו על ידי חברי הקבוצה, באופן חלופי, כמתייחסים להליכה בדרך הקבוצה. לדוגמה: מצבי התעלות אקסטטית עלולים להיות מוגדרים בקבוצה כעלייה במדרגות, ואילו פסיכיאטרית יוגדרו כ”מצב מאני”; משבר שיוגדר בקבוצה כ”נפילה רוחנית” יוגדר פסיכיאטרית כ’פסיכוטי’, ואילו מטפלים רוחניים יגדירו אותו כ”מצב חירום רוחני” (“spiritual emergency”), [5]. המשבר יוסבר בכך שהיתה תמורת רוח אמיתית אלא שהכלים הגופניים והנפשיים לא היו חזקים די הצורך לעמוד בתמורה ולשמר אותה. ככלל, אבחנות פסיכיאטריות נתפסות על ידי חברי תנועות כאלו כהתערבות גסה וחד צדדית שנעשתה על ידי רופא שאין לו מושג רוחניות מהי, ולכן חסר הבנה. משנעשו, הן מסלימות בדרך כלל את הקונפליקטים שנזכרו לעיל.
- נזקים שנגרמו על ידי החיים בקבוצה.
לא כל מי שחי בתנועה כזו הוא בהכרח “נפגע כתות”. דיווח אפייני של חברים בתנועות כאלו הוא שחייהם כיום הם חיים ‘רוחניים’ יותר, שיש בהם משמעות, הבנה, התעמקות, הגשמה עצמית, היחלצות מחיים קודמים דלי משמעות, לידה מחדש. זאת ועוד, הם מדברים על החשיבות המיוחדת של המנהיג, התורה והקהילה: אהבה בלתי מותנית, נתינה, ערבות הדדית. גם בקרב עוזבי קבוצות ישנם שממשיכים לראות ערך בתורה ובקבוצה גם לאחר שעזבו אותה.
מצד שני, אצל חברים ועוזבים כאחד אפשר למצוא גם קשיים, הן בחיים בקבוצה והן לאחר העזיבה. קשיים אלו יכולים לנבוע ממגוון של מקורות, הן אישיים, הן כאלו שנובעים מן החיים בקבוצה, והן סביבתיים. חלקם של הקשיים הללו כרוכים בנזקים ישירים שנבעו מן החיים בקבוצה, ובהם:
- נזקים כלכליים, כתוצאה מדרישות למסור לקבוצה הון ורכוש, כתוצאה מעבודה בלתי מבוקרת לטובת הקבוצה, כתוצאה מכניסה לחובות לצורך מימון ‘לימודים’, הסתבכות עם שלטונות המס עקב פעולות בלתי חוקיות וכיוצא בזה.
- נזקים חברתיים ומשפחתיים: הריחוק שנוצר בין החבר ובין משפחתו וחבריו גודע את מקורות התמיכה וההזנה הטבעית שלו, ומחליף אותם בקבוצה הטוטלית. השפעת הקבוצה יכולה לחול גם על ההורות של ילדי חברים בה. החיים החברתיים בקבוצה אינם יציבים בגלל השרירותיות הנוהגת בהן, וכך נגדע גם בסיס הבטחון החדש. עזיבת הקבוצה מותירה את העוזב תלוש ונטול תמיכה כלשהי.
- נזקים בתחום המיני: בקבוצות שנוטות לשלוט בחיים הזוגיים והמיניים של חבריהן, נעשה לעתים ניצול מיני של חברות וחברים, בדרך כלל במסווה של ‘אימון רוחני’ כלשהו.
- נזקים בתחום הנפשי: החיים בקבוצה, על העומסים הנפשיים ועל הטלטלות הרגשיות, עלולים להזיק בתחום הנפשי ולהביא לדיכאון, חוסר אונים, תחושות של בדידות, אבדן ראייה צלולה של המציאות, הזיות וכך הלאה. החברה הסובבת נוטה לראות באלו הפרעות פסיכיאטריות ולייחס אותם למציאות בקבוצה, בעוד הקבוצה תייחס אותן להפרעות קודמות, לחולשה רוחנית של החבר, להשפעות העולם הסובב וכו’.
- נזקים בתחום הרוחני: אבדן הדרך הרוחנית הוא כשלעצמו פגיעה קשה, במיוחד כאשר דרך הקבוצה נחשבת לדרך היחידה אבל ההשתתפות בקבוצה איננה אפשרית
- גורם מפתח למשברים נפשיים הוא עזיבה של הקבוצה, ובייחוד הדחה ממנה תוך איסור על החברים לשמור קשר עם החבר שהורחק – פרקטיקה שכיחה בקבוצות אידיאולוגית. ההשפעה הנפשית של סילוק ונידוי מזכירה את אפקט ה-וודו שמתואר באנתרופולוגיה בחברות מסורתיות שונות, בהן עומק השבר הנפשי והחברתי עלול לתוצאות גופניות ונפשיות קטלניות, כולל מוות.
- גם אנשים שעזבו מרצונם קבוצות כאלו נזקקים לבנייה –מחדש של חייהם המעשיים, המשפחתיים, החברתיים והרוחניים. בשתי הקבוצות מופיעים דיכאון, אבדן תחושת משמעות ויעוד, תחושה שהולכו שולל, אבדן גמור ופתאומי של התמיכה החברתית, אבדן המסגרת המעשית, תחושות אשם, עלבון וכעס, ועומס נוסף על המסגרת המשפחתית. ישנם קשיים לחזור אל העולם הסובב ממנו ניתק האדם את עצמו. לעתים ישנה גם פגיעה תפקודית חריפה בגלל הקושי להשתלב במסגרת חדשה. אנשים עלולים לנסות ולהקל על מצוקתם על ידי אלכוהול וסמים והתנהגויות הרסניות אחרות.
- מה קורה כשפורץ עימות גלוי בין הקבוצה לבין העולם הסובב?
קשת תגובותיהן של קבוצות להתקפה מבחוץ היא רחבה מאד, החל בניסיונות להכיל את ההתקפה ולהרגיע את התוקפים, דרך התקפת נגד, וכלה בירידה למחתרת ואף מעבר לארץ אחרת. תנועות מבוססות ובעלות כוח חברתי, ציבורי וכלכלי, שיש להן מה להפסיד מעימות כזה, יבחרו להשיב מלחמה יקרה שערה כדי למנוע פגיעה במעמדם. הם ישתמשו בכלים כגון:
- התקפה על מי שחשף מידע לציבור וקעקוע אמינותו, כולל תביעות דיבה.
- ניסיון להשפיע על דעת הקהל ועל השיקול המשפטי.
- התקפה על מומחים ועל מומחיותם.[6]
- הצגת פנים ציבוריים ‘חיוביים’.
- שימוש באיומים ואף באלימות.
- חברי הקבוצה יתגייסו למאמץ מיוחד בעיתות כאלו.
- לאור אלו, חבר תנועה שבחר לחשוף עליה נתונים, עלול להיות נתון בקונפליקט עמוק, לא רק בינו לבין עצמו כי אם גם בינו לבין התנועה. יתר על כן, הוא עלול להיות מאוים בצורות מגוונות. חשיפה כזו מחייבת אומץ. עלינו להעריך עובדה זו בבואנו לבחון את החשיפה והעדות.
דיון: השאלות העיקריות השנויות במחלוקת בין מומחים וחוקרים.
האם תיתכן השפעה חיצונית על אדם עד כדי נטרול חירות הרצון והפעולה?
אין חולק על כך שישנם כוחות רבים המשפיעים על חיי אדם, גם אם אינם מכתיבים בשלות את בחירתו. המחלוקת בשאלה “האם תיתכן “שליטה תודעתית” (mind control) או שמא כל שינוי שאדם עובר הוא בגדר בחירה רצונית אישית” היא מדומה. האדם מושפע ממגוון של תנאים חומריים, גופניים, חברתיים, כלכליים ופסיכולוגיים, אבל תגובתו לתנאים איננה נגזרת מהם באופן דטרמיניסטי. אישיותו, חינוכו, קבוצת ההתייחסות שלו וכו’. התנאים אינם קובעים את בחירתו של האדם, אלא האינטראקציה הייחודית שלהם עם הגורמים האישיים הללו. כך, למשל, בהיפנוזה, שנחשבת בציבור ל”כלי השפעה” רב כוח: נבדקים שונים מגיבים לאותן ההוראות ההיפנוטיות עצמן בדרכים שונות ובמידות שונות של ציות, ולכן אין לדבר על “שליטה היפנוטית” של המהפנט, אלא לכל היותר על “השפעה היפנוטית” או על “אמצעים היפנוטיים.”
מסיבה זו לא השתמשתי בביטוי “שליטה”, המניח את כל הכוח בידי התנאים, אלא ב”הפעלת אמצעי שליטה” המניחה שהתנאים והאדם פועלים זה על זה לשם יצירת תגובה ייחודית.
המחקר בפסיכולוגיה החברתית מראה ניסויים משכנעים שונים שבהם נוצרו תנאים שהביאו אנשים לפעול בניגוד לאינטרס שהם, לרצונם או לערכיהם. ידועים המחקרים של מילגרם, אש, זימברדו ואחרים, המראים שנבדקים סבירים יכולים להגיע להתנהגויות אלימות או מכאיבות קיצוניות כתגובה לתנאים שנוצרו באורח ניסויי. [7]
ברמה העיונית, הפסיכולוג החברתי בריקמן תיאר צורות שונות של סיוע, שהמחלישה שבה והמקדמת ביותר יחסים של תלות מתמשכת, היא זו הרואה את המסתייע כחלש מצד אחד ואחראי למצבו מצד שני, ואת המסייע כחזק ו’מואר’. המסתייע זקוק, ויהיה זקוק תמיד, למסייע שיגן עליו מפני עצמו. תפיסה זו, העומדת ביסוד היחסים בין החבר והמורה בתנועה, מובילה לתלות מתמשכת של המסתייע במסייע.[8]
[1] לדוגמה, תגובת אנשי אקדמיה על מסמך משרד הרווחה אומרת :”…ישנן קבוצות רוחניות ודתיות בהן הפרט מוותר על חשיבה עצמאית, (ההדגשה שלי, נ.א) ולפעמים ויתור זה מנוצל לרעה ופוגע באותו הפרט…”. כך מוצג “הויתור על חשיבה עצמאית” כהתרחשות המצויה בתוך היחיד, תוך התעלמות מוחלטת מן האפשרות הסבירה שחלק מן ה”ויתור” נובע מהשפעות שונות של הסביבה, המנהיג והקבוצה. זוהי הטייה אידאולוגית שמתעלמת מריבוי הידע הפסיכולוגי והסוציולוגי אודות השפעות חברתיות.
[2] איני טוען שהמורה משתמש בכלים היפנוטיים, אלא שתכופות הוא משתמש באופני דיבור שמזכירים את השימוש המקצועי בשפה היפנוטית. איני טוען גם ששימוש בכלים אלו מביא בהכרח ליצירת מצב היפנוטי. טענתי היא שהשימוש בצורות דיבור אלו, כשבצידו מופעלים כלי-שליטה נרחבים אחרים, יכול להשפיע על אנשים מסויים בצורה ניכרת לעין.
[3] עיין Zimbardo, P. The Lucifer effect: how good people turn evil
[4] ליפטון טבע את הביטוי “מוסדות טוטליים” שמתייחס למוסדות שההתנהגות בהם מוכתבת על ידי המוסד, כגון בתי סוהר ובתי חולים לחולי נפשר
[5] את המונח טבע הפסיכיאטר סטניסלס גרוף. נעשו נסיונות להכניס אותו אל המדריך הפסיכיאטרי להפרעות נפשיות. DSM -5
[6] עיין Zimbardo, P.G (2002). Mind control: psychological reality or mindless rethoric?
[7] The Lucifer Effect: Understanding How Good People Turn Evil Zimbzrdo, Ph. (2007) (Random House),
[8] Brickman et. Al. (1982). Models of coping and helping. American Psychologist.
מתוך: חוות דעת מומחה פסיכולוג נחמן (נחי) אלון – תביעת עמותת בני ברוך נגד אהרון אפלבאום
לעמוד חוות הדעת הראשי – לחצו כאן
לקריאת כל התצהירים שהוגשו בתביעתם של בני ברוך נגדי – לחצו כאן