קשר עם אנשים מחוץ לקבוצה

1. הקשר שלי עם אמא שלי לפני שהצטרפתי לבני ברוך לא היה ממש טוב, מעט פורמאלי, אך תדיר ורצוף. כשהייתי בבני ברוך הודעתי לה שאני מחרימה אותה כי אין לי שום דבר לדבר עליו אתה חוץ מבגדים ודברים חומריים שלא עניינו אותי.
2. בהתחלה אמא שלי נהגה לשאול שאלות נוקבות על בני ברוך. אני מאד כעסתי כשהיא דיברה על הנושא הזה והיא למדה שאם היא רוצה להישאר אתי בקשר עליה להימנע מלשאול ולדבר ברוח שלילית על בני ברוך.
3. היה מאד מקובל שחברי בני ברוך נמצאים בקשר גרוע עם בני משפחתם: אנשים היו מדברים על זה ביניהם: על הקשיים עם המשפחה שלא קיבלה את הצטרפותם לבני ברוך, את הידרדרות קשרי המשפחה וכו’.
4. חברי הקבוצה הבינו זאת ובחוסר מודעות הפעילו לחץ חברתי גדול על חברים אחרים להתנתק מבני משפחה וחברים שלא היו חלק מבני ברוך. כך למשל, אם היתה מישהי חדשה בקבוצה היו שואלים אותה אם יש לה חבר. אם אמרה כן, שאלו אותה אם הוא “בדרך” (כלומר: בבני ברוך). אם לא היה, היו עושים פרצופים עצובים ומביעים צער, כך שאנשים הבינו שמאד חבל ומצער עבורם שהם בקשר עם אנשים שאינם בבני ברוך, או להפך: מביעים תקווה שגם בן הזוג יבין כמה זה טוב וירצה להצטרף בקרוב. אופציה שבן זוג לא מתעניין ברוחניות פשוט לא הייתה לגיטימית ורצויה.
5. לייטמן נהג לומר שחשוב במיוחד להקטין למינימום את הקשר עם מי שעזב את הקבוצה.
6. אני זוכרת שהיה חבר שיצא יחד עם משפחתו והיה לי מאד קשה לראות אותם במגרש המשחקים בשכונה כי ידעתי שלא טוב להגיד להם שלום. קיבלתי תחושה שאם אדבר עם אדם שהורחק הוא יזהם אותנו מבחינה רוחנית בתפיסתו הלא נכונה שבעקבותה הוא הורחק.
7. השתדלתי לא להיכנס לשיחות משמעותיות עם אנשים מחוץ לקבוצה כדי לא להסתכן בהשפעות חיצוניות.

מתוך: תצהיר א’ ללא פרטים – תביעת עמותת בני ברוך נגד אהרון אפלבאום

לעמוד התצהיר הראשי – לחצו כאן
לקריאת כל התצהירים שהוגשו בתביעתם של בני ברוך נגדי – לחצו כאן