הבנתי כי מדובר ב’כת’ והקשר שיצרתי עם המרכז הישראלי לנפגעי כתות

1. במועד כלשהו – בסביבות 2006 ו-2007, וההתנהלות סביב החתונה שהיתה מנותקת מאד מהמשפחה ומחוברת מאד ל”קבוצה” פשוט נפל אצלנו האסימון שמדובר בקבוצה בעייתית ביותר.
2. בעקבות זאת ויתר העניינים אליהם התחלנו לחפש מידע על בני ברוך באינטרנט. לקרוא חומרים. נתקלנו באינטרנט באמירות שבני ברוך זה “כת”. התחלנו לקרוא על כתות, מאפיינים וכו’.
3. התחלתי לקרוא חומרים מקצועיים על כתות. כיצד מאבחנים קבוצה כ’כת’. מה הופך תנועה רוחנית לגיטימית לכת. קראתי את החיבור What is a cult – פרסום שמסביר בצורה בהירה מהן אמות המידה לסיווג קבוצה כ”כת”. קראתי את הספרים של סטיב חסן – אורים ותומים בתחום, יצרתי איתו קשר באינטרנט והתייעצתי איתו.
4. רק אז הבנתי מה זו כת. באופן מיידי הכל “הסתדר” לי בראש. כל מה שידעתי ממקור ראשון על הפעילות בבני ברוך התאים לאמות המידה שהוצעו בכתיבה לקביעה מהי ‘כת’: השגת השליטה על החברים, שינוי האישיות, ההתרחקות מהמשפחה, עידוד הנישואין בתוך הקבוצה, המיסיונריות, ה’אנחנו צודקים וכולם טועים’, ה”רק דרכנו היא הנכונה”, הסגידה למנהיג, הבאת החברים להקדיש חלק משמעותי מזמנם ומכספם לטובת הארגון ו”גיוס” חדשים, המנגנונים הפורמליים והבלתי פורמליים שקיימים בקבוצה כדי להשיג כל זאת, הלחצים הקבוצתיים וכן הלאה. הכל התאים. הדמיון בין בני ברוך לבין הקבוצות הכיתתיות האחרות, כשבכלל לא משנה מהי התפיסה הרוחנית עליו מבוססים הארגונים האחרים. הדימיון בכל מה שמסביב ובאופן בו מושגת שליטה על החברים וחייהם.
5. בשלב מאוחר יותר התחלתי להתכתב באינטרנט עם אנשים שונים בעולם שפעילים מאד נגד בני ברוך. יוצאי בני ברוך שנפגעו, בני משפחות. כל אחד כזה הכיר לי נוספים. אנשים שכתבו נגד לייטמן. הרבה מאד חומרים שפורסמו בנושא.
6. נחשפתי לפרסומים רבים באינטרנט שביטאו את אותה דיעה בסיסית, שבני ברוך היא “כת”. יצוין כי פרסומים דומים בוצעו גם לאחר מכתב התלונה שלי והגשת התביעה. לתצהיר מצורף כנספח 1. תמצית של פרסומים בולטים כאמור.
7. בשלב מסוים אף פניתי לחוקר פרטי בבקשה לבדוק אם מתרחשת פעילות פלילית בתוך בני ברוך. החוקר הפרטי לא חזר עם תשובות ברורות לשום כיוון.
8. מישהו הפנה אותי ל’מרכז הישראלי לנפגעי כתות’ (דומני שב-2012), גוף שלא הכרתי עד אותה עת. מכיוון שכבר הייתי משוכנע לחלוטין שבני ברוך היא “כת”, שמחתי על קיומו של גוף כזה ויזמתי פגישה עם גב’ רחל ליכטנשטיין מנהלת המרכז. החלפנו דברים ומידע, ושמעתי ממנה על דיווחים ועדויות שהגיעו אליהם בקשר לבני ברוך.
9. בעקבות היכרותי עם גב’ ליכטנשטיין והבנתי את הדברים התחלתי להתנדב במרכז הישראלי לנפגעי כתות כדי לסייע לפעילות החשובה של המרכז. הרגשתי שזו חובתי המוסרית כמי שנכווה באופן אישי, למנוע את הפגיעה בהורים נוספים ולספק רשת תמיכה סוציאלית למי שהצליחו לאזור את הכוח לצאת בעצמם.
10. מעבר לכך. עבורי זה היה מעין ‘ריפוי בעיסוק’. קבוצת תמיכה. ראיתי ופגשתי אנשים באותו מצב. משפחות נהדרות שגם הן איבדו את ילדיהם לקבוצות כיתתיות שונות. הרגשתי שאנחנו לא לבד בסיטואציה הקשה שנפלה עלינו.
11. דרך הפעילות במרכז גם נפגשתי עם הורים אחרים לילדים בבני ברוך, שלוש או ארבע משפחות. נוכחתי לדעתי שלמרות שכל אחד הגיע מרקע אחר, מערכות יחסים אחרות עם ההורים וכו’, הסיפורים לגבי בני ברוך ומה קרה לילד בעקבות ההצטרפות אליה מאד דומים.
12. הבנתי שהמרכז הוא הגוף היחיד המספק תמיכה סוציאלית לאנשים שעזבו קבוצות כיתתיות ולכן תרמתי למרכז כסף למטרה זו. בנוסף, עזרתי למרכז באופן כללי בקשרים, בגיוס תרומות, ארגון מפגשים וכיו”ב. מאחר ובאופן טבעי התעניינתי במיוחד בכל הנוגע בבני ברוך, המנכ”לית התייעצה איתי בעניינים שונים הנוגעים אליהם. הפכתי להיות מעין “מחזיק תיק בני ברוך” במרכז, כאשר עדכנו אותי והתייעצו איתי במקרים שהתעוררו הנוגעים לבני ברוך.

מתוך: תצהיר רשמי – אהרון אפלבאום – תביעת עמותת בני ברוך נגדי

לעמוד התצהיר הראשי – לחצו כאן
לקריאת כל התצהירים שהוגשו בתביעתם של בני ברוך נגדי – לחצו כאן