- התוצאה המעשית של החברות הפעילה היא התרחקות וניתוק מהמשפחה. איני יודע בוודאות מה אומרים בני ברוך בחדרי חדרים לחבריהם (בני אמר לי שאומרים להם שהם צריכים לשמור על קשר עם המשפחה), אבל בפועל, באופן מעשי, כל סדר היום וכל ההתנהלות מונעת כל אפשרות כזו. יש כל כך הרבה משימות ודרישות –התגייסות להפצה ולפעילויות, והאירועים במרכז, שאובייקטיבית לא נשמר זמן פנוי.
- כאשר הערבים תפוסים (בפעילות במרכז, ובהמשך צריך ללכת לישון מוקדם כדי להשכים לשיעור הלילה), כאשר כל זמן פנוי מוקדש ל’הפצה’, כאשר סופי השבוע והחגים תפוסים (שכן סעודת השבת וסעודות החג מתקיימות במרכז, ולעיתים גם לפעילות ‘הפצה’), וכאשר אפילו לסעודת ערב ראש השנה הולכים למרכז בני ברוך ולא מגיעים למשפחה, הלכה למעשה לא מותירים שום אפשרות מעשית לטיפוח הקשרים עם המשפחה.
- היינו רואים את בני ומשפחתו פעם בשלושה שבועות. לארוחת ערב של שעה-שעתיים במסעדה. כמעט ולא הגיעו לבית, כי את סופי שבוע בילו במרכז בני ברוך. חגים אף פעם לא – תמיד במרכז בני ברוך. כמובן שהדברים השתנו במהלך השנים, כאשר היו תקופות עם יותר ועם פחות קשר. כשאני הייתי יותר בקשר או אשתי יותר בקשר. הקפדנו לשמור על גחלת של שמירת קשר, אבל קשר משמעותי לא היה, למעט עם הנכדים, שתמיד הקפדנו אנחנו להשאיר אותם מחוץ לכל מחלוקת.
- מעבר להיבט האובייקטיבי של העדר זמן פנוי, נוצר מרחק עם המשפחה בשל התפיסה “הרוחנית” של בני ברוך / לייטמן, שהבן נעשה מחוייב לה, ואשר הוא מזדהה איתה בכל נפשו. משיחותיי עם בני ועם חבריו בבני ברוך אני יודע שהם מאמינים באמונה שלמה, שדרכם – קרי דרכו של לייטמן – היא הנכונה. הם מאמינים שרק דרכו היא הנכונה. הם מאמינים שזו הדרך היחידה להביא לתיקון עולם, להציל את האנושות. הם מאמינים לא רק שהאחרים “טועים”, אלא שהאחרים נמצאים ברמה רוחנית נחותה ביחס אליהם, תלמידיו של לייטמן.
- לייטמן הוא כמובן ברמה רוחנית עליונה בפני עצמו, ולאחריו תלמידיו הוותיקים ביותר, וכן הלאה. ואילו מי שאינו מצטרף לדרכם, קל וחומר מי שמביע אי הסכמה, הוא מעבר ל”בור”, הוא מחבל בסיכוי להביא גאולה לעולם.
- כאשר זו התפיסה, ברור שבאופן טבעי, גם בלי קשר לאופן שבו הפעילות בבני ברוך “תופסת” את כל זמנם הפנוי והלא פנוי של חבריה המחוייבים, חלה התרחקות בין חבר בני ברוך לבין משפחתו. במיוחד במצב כמו שלנו, בו לא רק שלא הצטרפנו או תמכנו אלא גם הבענו את התנגדותנו וכו’. מבחינתו, כאשר אנחנו אומרים שבני ברוך היא “כת”, שלייטמן הוא שרלטן וכו’, אנחנו ממש כופרים בעיקר.
- ניתוק הקשרים לא היה רק אתנו. בנערותו היה לבני קשר קרוב עם אחותו, וזה ניתק לחלוטין. היא התקשתה להשלים עם שינוי האישיות שלו והיחס שלו למשפחה, ועם כך שכאשר היא באה לבקר אותו מתוך רצון לשמור על קשר איתו גייס אותה ל”משימות” שלו; היא כעסה עליו, ולו אובייקטיבית לא היה זמן או פנאי להשקיע בקשרים איתה.
- הוא ניתק כל קשר עם המשפחה המורחבת, לרבות עם בני דודים אליהם היה קשור מאד, שממש גדל איתם. לא היה כל “ריב” או משהו דומה, אלא הקשר פשוט נותק.
- עם חברי הילדות שלו הוא ניתק קשרים. הם לא ענייננו אותו. הקשרים החברתיים הם אך ורק מבני ברוך. אין יותר חברים אחרים.
- אציין שכל השנים נאבקנו לשמור על קשר רצוף איתו. לא לאבד אותו. היו תקופות מועטות עם קשר מועט ביותר. היו תקופות שהיינו בקשר הדוק יותר. לפעמים ביקרנו בביתם לפעמים לא. לפעמים היו מגיעים אלינו. לעיתים הקשר כמעט נותק בגלל כעס שלהם, לתקופות קצרות לא נתנו לנכדות להגיע אלינו, ובהמשך זה חזר למצב רגיל.
- רעייתי התאמצה במיוחד על-מנת לשמור על קשר עם הנכדים. היא נהגה לקחת אותם, לקנות להם בגדים, נעליים. היו תקופות בהן הנכדים באו אלינו ליום-יומיים. איני רוצה להכביר בפרטים כאן כדי לא לפגוע בפרטיותו המשפחה מעבר לדרוש, אבל צריך להבין שמשפחת בני חיה בצמצום – לא היתה שום אפשרות מעשית אחרת, ההכנסה מצומצמת והפעילות בבני ברוך תובענית ביותר – וגם למען הנכדים ורווחתם במובן הבסיסי ביותר ובאהבתנו להם התאמצנו לשמור על קשר.
מתוך: תצהיר רשמי – אהרון אפלבאום – תביעת עמותת בני ברוך נגדי
לעמוד התצהיר הראשי – לחצו כאן
לקריאת כל התצהירים שהוגשו בתביעתם של בני ברוך נגדי – לחצו כאן
